דילוג לתוכן

המלכה (הפמיניסטית) ערומה

פברואר 11, 2013

דיי, אני לא יכול יותר. כבר יותר מארבעה חודשים שאני סוחב את זה איתי, וזה גועש לי בבטן. אז הנה, עכשיו אני אגיד את זה בקול רם: מירב מיכאלי שוביניסטית! גם אתם חשבתם את זה ולא היה לכם אומץ להגיד את זה? או שפשוט לא הרשיתם לעצמכם לחשוב ככה? ולפני שאני מאבד פה קוראות וקוראים פמיניסטיים שנמצאים כבר בדרך אל האיקס האדום שבפינת המסך, תנו לי לנסות לבנות טענה שתגבה את האמירה. על הדרך אני אנסה להעשיר מעט את הקוראים שאינם מצויים ברזי הפמיניזם – אז קצת סבלנות.

מאחר וזו אחת מהרשומות הראשונות בבלוג זה, רובכם עוד לא מכירים את דעותי. אני מגדיר את עצמי כליברל, וככזה אני מקבל על עצמי דעות פמיניסטיות שהן בחלקן רדיקליות. כשאני אומר רדיקליות אני מתכוון שהן מיוצגות ע"י הפמיניזם הרדיקלי. שלא כשמו, הפמיניזם הרדיקלי אינו קיצוני, ולמעשה רבים מכם עשויים להסכים עם חלק מעמדותיו. בבסיס הפמיניזם הרדיקלי עומדת הטענה ש"מקור אי השוויון הוא בעובדה שאנו חיים בחברה פטריארכלית, שנשלטת על ידי גברים אשר שולטים בנשים באמצעות דיכוי החופש שלהן, המיניות שלהן, וכיוצא בזה" (ויקיפדיה). הפמיניזם הרדיקלי מאמין שמאחר והתפישות הנ"ל מוטמעות כל כך עמוק בחברה שלנו, רק הריסה ובנייה מחדש של החברה יכולות להביא לתיקון.

זרם נוסף בעולם הפמיניסטי הוא הפמיניזם הליברלי שנשען על האמונה בשיוויון בין המינים, וביכולת הנשים לבצע כל תפקיד לא פחות טוב מגברים. כפתרון, מציע הפמיניזם הליברלי לפעול במישור הפוליטי, ולעגן את השיוויון בחוקי מדינה. לשם שלמות הדיון ומבלי להרחיב בנושא, אוסיף ששוביניזם (גברי) מתבסס על הטענה שנשים נחותות מגברים, וזאת בניגוד לטענה הפמיניסטית לשיוויון בין המינים. כלומר, הפמיניזם אינו שלילת השוביניזם אלא ביטולו (שלילת השוביניזם הוא אמונה בעליונות הנשים).

ועכשיו הגיע הזמן לחזור לחברת הכנסת הנכנסת מיכאלי (שבאופן מבדר שונה כ"כ מזו היוצאת). אז נתחיל עם קצת מספרים. בבחירות המקדימות במפלגת העבודה שהתקיימו ב-29 בנובמבר 2012 קיבלה מירב מיכאלי 11,712 קולות, שזיכו אותה במקום ה-5. במקום השישי זכה בנימין בן-אליעזר עם 15,954 קולות. זאת ועוד, גם עומר בר-לב, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית ואיציק שמולי במקומות 8-12 (בניכוי סתיו שפיר במקום ה-9) קיבלו יותר קולות ממנה. הסיבה שמיכאלי דילגה לה למספר 5 המכובד הוא "הבטחת ייצוג לאישה". במפלגת העבודה, המקומות ה-5, 9, 14 וכו' מובטחים לנשים כהעדפה/אפליה מתקנת. העדפה מתקנת מונהגת "כאשר נסיונות להנהגת שוויון הזדמנויות אינם מצליחים לקדם את פלח האוכלוסייה החלש" (ויקיפדיה).  כדי להצדיק שימוש בהעדפה מתקנת יש להראות שפלח האוכלוסיה (נשים במקרה הזה) באמת סובל מחוסר שיוויון הזדמנויות, אחרת ההעדפה הופכת לאפליה.

לצערי, קשה לטעון שיש לנשים שיוויון הזדמנויות בחברה הישראלית. לדעתי קיימת אפליה קשה נגד נשים, ומספיק להסתכל בספר החוקים הישראלי כדי למצוא שלל חוקים לא שיוויוניים (אשאיר זאת לקורא החרוץ). אבל אני טוען שדווקא במפלגת העבודה לנשים יש שיוויון הזדמנויות כמעט מלא. אני אומר את זה בהתבסס על הבחירות לראשות המפלגה שהתקיימו ב-21 בספטמבר 2011 בהן זכתה שלי יחימוביץ' ברוב של 54% מהקולות. כלומר, 54% ממתפקדי מפלגת העבודה שהצביעו, בחרו להצביע ליחימוביץ' בידיעה מלאה שהיא אישה. אלא אם נקבל גם את הטענה שהחלק ניכר מהם הצביעו לה בשל המגדר שלה, אז חלק משמעותי מ-46% שהצביעו לעמיר פרץ לא נמנעו מלהצביע לה בשל מגדה. התמונה שמצטיירת היא של קהל מצביעים פמיניסטי – שאין צורך להתקין תקנות המסרסות את רצונו כדי לקרב את המציאות לאידיאל.

נמשיך במספרים ונשאל מה היה קורה אם לא היה שיריון לנשים? מסתבר שמירב מיכאלי הייתה זוכה במקום ה-10 (אם נתעלם משיריון מקום 7 למזכ"ל המפלגה), סתיו שפיר במקום ה-14 (במקום 8), ומיכל בירן במקום ה-16 (במקום 14). בדעיבד אנו יודעים שמפלגת העבודה זכתה בבחירות לכנסת ה-19 בחמישה עשר מושבים, כלומר מיכאלי ושפיר היו נכנסות בכל מקרה, ובירן הייתה מאד קרובה. אז לא רק שהשיריון פוגע בזכויות של אוכלוסיה שאינה שוביניסטית, אלא כמעט ולא משנה את המציאות (בירן, וגם זה על חודו של מנדט).

המצב במפלגת מרצ קשה הרבה יותר. שם, כל מקום שני משוריין לטובת אישה. להזכירכם, זוהי מפלגה שחרתה על דגלה את ערך השיוויון בכלל, ושיוויון בין המינים בפרט, ושבתפקיד יושבת הראש מוצבת אישה. בכל מקרה, קשה לי לדמיין את מתפקדי מרצ כחשודים בשוביניזם. אני רוצה להדגיש את הנקודה כדי למנוע פרשנות לא נכונה – אני טוען שיש פגישה לא מוצדקת בזכויות מתפקדי המפלגה (מרצ או העבודה) שהוכיחו אי-שוביניסטיות בבחירות לראשותה.

הטיעון האחרון של המצדדים בנחיצות השיריון הוא שמלכתחילה כמות המועמדות לרשימה נמוכה מאחוזן באוכלוסיה, ולכן יש צורך באיזון. תגובתי הראשונית היא שצריך לתקן את הבעיה במקור, ולעודד נשים להתפקד ולהתמודד – ולא לתקן עיוות אחד בעזרת עיוות אחר. אבל אם מסתכלים על רשימת המועמדים לעבודה, אז מסתבר שיש 22 נשים (בקירוב) מתוך סך 83 המועמדים – 26% (לצערי לא הצלחתי למצוא נתונים על מרצ). זה אומנם נמוך מהחלק היחסי באוכלוסיה (50.4%), אבל לא כצעקתם.

אז בסיכום, יש לנו תקנות שמסרסות את רצון המתפקדים ומעוותות את התהליך הדמוקרטי, וכל זאת בשם תיקון עוול שבקושי קיים ובכל מקרה מקורו לא במתפקדים. אולי ההסבר הפשוט הוא הקרוב ביותר למציאות, ובאמת במקרה 9 מועמדי מפלגת העבודה המוצלחים ביותר הם גברים (בניכוי יחימוביץ')?!  נראה שההצדקה האחרונה שנותרה לתקנות היא שנשים זקוקות לעזרה כדי להיכנס לכנסת, – טענה שוביניסטית כמובן. בקבלתן את דין התקנות, המועמדות לרשימת העבודה, ומיכאלי בראשן, תומכות פסיבית בשוביניזם. הייתי מצפה ממנה להתמיד בקו הפמיניסטי שמזוהה עימה, להתנגד לתקנות, ולדרוש את המקום העשירי – שמגיע לה בזכות, ולא בחסד.

נ.ב.

ישנה גישה נוספת הרואה בהעדפה מתקנת פיצוי על עוולות העבר. אני לא התייחסתי לגישה זו כי אני חושב שהיא שגויה ביסודה, אבל הימנעות מלהזכירה גובלת בדמגוגיה. ואם כבר רוכבים על הכרטיס של עוולות העבר, אז הייתי ממליץ למיכאלי להוסיף לטופס המועמדות את שם הנעורים של אימה.

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: