דילוג לתוכן

בגנות אלכס פישמן

לא קורה הרבה שאני אסור על עצמי מלקרוא/לשמוע את דבריו של אדם אחר, אבל לפעמים הנסיבות כל-כך מרגיזות אותי, שאני מעדיף להשאר בבורותי מאשר לאפשר ליפול למניפולציות דמגוגיות.

שפטל

אני לא זוכר מתי בדיוק, אולי לפני שנה וחצי, התחלתי להאזין לסידרת תוכניות ברדיו 103FM מאת עו"ד יורם שפטל. הסידרה נקראת "החיים עפ-פי שפטל", והיא עוסקת בסקירת נושאים אקטואליים ומאורעות היסטוריים מבניין המדינה מנקודת ראותו הלא קונפורמית של שפטל. מירב התוכניות היו מרתקות ומאירות, ובמיוחד זכורות לי התוכניות על מרד גטו ורשה (אצ"י) ומשפט דמיאניוק (שבו עו"ד שפטל היה הסניגור).

את אחת התוכניות הקדיש שפטל לשמעון פֵרס. לא קשה לנחש שרוב הדברים שנאמרו היו בנימה ביקורתית/שלילית, ואפילו קבלת פרַס הנובל לשלום קיבלה ביקורת. הטיעון היה שפרַס הנובל לשלום חסר חשיבות עד כדי כך שאפילו אדולף היטלר היה מועמד לקבלו. הופתעתי לגלות את פרט המידע הזה ,ומיד כשהתאפשר לי בדקתי את הנושא באינטרנט. אמת הדבר הוא שהיטלר אכן היה מועמד לפרַס נובל לשלום בשנת 1939, אולם שפטל "שכח" לציין שהיטלר לא קיבל את הפרַס, ושמי שהציע את מועמדותו היה חבר פרלמנט שוודי שעשה כן מתוך ביקורת סרקסטית על הגשת מועמדות ראש ממשלת בריטניה ,נוויל צ'מברליין, לאותו פרַס.

יכול מאד להיות שפרַס נובל לשלום אינו מעיד על הזוכים בו, אבל השימוש ששפטל עשה במידע שהיה לו היה דמגוגי. מאז התחלתי להטיל ספק בשאר פרטי המידע שלמדתי מהאזנה לתכנית, והבטחתי לעצמי לא להקשיב לה יותר, שכן מידע חלקי מסוכן יותר מהיעדר מידע.

 פישמן

לפני כמה ימים את טורו של אלכס פישמן במוסף לשבת של ידיעות אחרונות מה-12/9/2014. כותרת הטור הינה "לוחמה בשטח מינוי" והוא עוסק במינוי הרמטכ"ל הבא. להלן ציטוט הפסקה המדוברת:

באשר לצדדים המשפטיים שהביאו להדחתו: גלנט דאג בינתיים לטפל בכל הניירת, וגבולות הנחלה שלו הוסדרו כחוק כבר לפני שנתיים. בהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מנשה-אלונה מ-19 בדצמבר 2012 נכתב: "רשויות התכנון תיקנו את הטעות שנפלה אצלן לפני שנים במיקום הגבולות של נחלת גלנט במושב עמיקם ואישרו את גבולות הנחלה. בכך הגיעה הפרשה לסיומה".

לקורא הפשוט דבריו של פישמן פשוטים ואפילו מגובים במכתב רשמי מהוועדה. למזלי, מספר ימים לפני שקראתי את פישמן, הזדמן לי לקרוא את הטור של קלמן ליבסקינד בנושא (אחד הכותבים האהובים עלי אם לא האהוב ביותר) שפורסם במעריב סופהשבוע יום אחרי טורו של פישמן. נראה שליבסקינד בקיא מאד בנושא והוא מגולל את פרטי הפרשה מתחילתה ועד לימינו. אני ממליץ בחום לקרוא את טורו של ליבסקינד (במיוחד לאור האפשרות להמשך דרכו של גלנט במגזר הציבורי), בו הוא טוען שגלנט פעל בניגוד לחוק ובמתכוון, ושהוועדה (שפישמן מצטט) פעלה בניגוד לדין גם כן (אז ועכשיו). מדהים לראות את הניגוד בין המציאות הפשוטה והחפות שעולה ממנה בטורו של פישמן, לבין ההתנהלות המכוונת והנכלולית שעולה מטורו של ליבסקינד.

אז מה עכשיו? נראה שיש שתי אפשרויות. הראשונה היא שפישמן התרשל בתפקידו ואינו מצוי בפרטי הפרשה. האפשרות השניה הרבה יותר מטרידה, והיא גם מתיישרת עם שאר הכתבה שהייתה אוהדת למדי לגלנט. לדעתי פישמן עשה שימוש במידע חלקי במתכוון כדי לקדם את דעת הקהל למינוי גלנט לרמטכ"ל הבא (למרות שפישמן עצמו טוען שזה כבר לא ריאלי). מהבחינה הזו פישמן לא יותר טוב משפטל.

בכל מקרה, לא משנה אילו מהאפשרויות היא הנכונה, מעכשיו אפסיק לקרוא את טוריו של פישמן (לפחות עד שיפרסם הבהרה/התנצלות).

בין פירון לבנט

עוד יום עוד דולר

עם כל ההמולה שמסביב להצעת תקציב המדינה לשנת 2013 (באמצעה!) אולי זה יראה קצת מוזר שאני מזכיר נשכחות. לפני כשבועיים חגגו ילדי ישראל את ל"ג בעומר, אלא שהשנה הזו – תודות לאקרובטיקה קלנדרית מפרי עטו של שר החינוך לשעבר גדעון סער – זכו הילדים ליום חופש נוסף. כמובן, דבר זה הצית מחדש את הדיון הציבורי בקושי של ההורים למצוא "סידור" לילדים בימי החופש, ובעול הכלכלי שנוסף עקב כך.

העיתונות חוגגת

הרבה העיתונים ומהדורות אלקטרוניות טרחו ופירסמו כתבות וטורי דעה בנושא, אבל Ynet הגדילו לעשות ופרסמו טבלה שהכין מרכז המידע של הכנסת בה עשו השוואה בין מדינות ה-OECD. הכתבה גם מצטטת מספר נציגים שכל אחד בתורו מתלונן (ובצדק) על הפער הגדול, ורובם תולים את תקוותיהם בשר החינוך החדש שי פירון.

אגב, מתמיהה לראות בטבלה רק 25 מדינות (קנדה ואוסטרליה מופיעות פעמיים), בעוד ב-OECD חברות 34 מדינות (נכון ל-2011). מדוע? למרכז המידע של הכנסת הפתרונים.

הטבלה

OECD - vacation comparison

לנוחיותכם העתקתי את הנתונים לגיליון נתונים משלי. אכן הטענה שעולה בכתבה נכונה, וישראל נמצאת במקום גרוע מבחינת הפער בין מספר ימי החופש של עובד לבין ימי החופש של תלמיד בהם עובדים. למעשה, המרחק בין ישראל (66) לממוצע (49) הוא יותר מפעם וחצי סטיית התקן (10.8), והיא ממוקמת שנייה מהתחתית. אבל החישוב פה לא נותן את התמונה האמיתית. ברב מכריע של בתי האב יש שני מפרנסים (אם הורה אחד לא עובד אז הבעייה נמנעת כליל, ומשפחות חד הוריות הן סיפור אחר לגמרי), ולכן אם נניח שההורים לא לוקחים ימי חופש ביחד, נכון יותר לבדוק את הפער בין מספר ימי החופש לתלמידים לבין פעמיים מספר ימי החופשה של העובדים. בגיליון הנתונים שלי ניתן לראות את החישוב הנ"ל, לפיו ישראל נמצאת ממש בתחתית עם פער של 56 ימים, ובמרחק של יותר מפעמיים סטיית התקן (13.2) מהממוצע (28.8). למעשה, המצב גרוע מכפי שנראה מקודם!

הנתון החריג ביותר בטבלה הוא שרק בישראל וקנדה זכאים העובדים ל-10 ימי חופשה שנתית בלבד, בעוד בכל שאר המדינות העובדים זכאים למינימום 20 ימי חופשה שנתית. מבחינת ימי החופש לתלמידים, ישראל ממוקמת במקום ה-8 מהתחתית.

העובד במרכז

אולי דווקא הסיסמא שטבע שר האוצר החדש יאיר לפיד רלוונטית במקרה הזה, ויכולה לשמש את בן הברית (הפוליטית) שלו – שר הכלכלה (וגם שר לשירותי דת ושר לענייני ירושלים והתפוצות) נפתלי בנט. בניגוד לטוענים בכתבה, אני מאמין שנושא זה מונח לפתחו של שר הכלכלה (לשעבר משרד התמ"ת) ולא של שר החינוך. כל תוספת של יום חופש לעובדים, מצמצמת את הפער ביומיים, ובניגוד להפחתת ימי החופשה לתלמידים, יום חופש להורה הוא יום בחיק המשפחה.

מוזר שגם הרבה כלי תקשורת אחרים פנו לשר החינוך ושכחו לגמרי משר הכלכלה. ממש copy/paste למחשבה.

המלכה (הפמיניסטית) ערומה

דיי, אני לא יכול יותר. כבר יותר מארבעה חודשים שאני סוחב את זה איתי, וזה גועש לי בבטן. אז הנה, עכשיו אני אגיד את זה בקול רם: מירב מיכאלי שוביניסטית! גם אתם חשבתם את זה ולא היה לכם אומץ להגיד את זה? או שפשוט לא הרשיתם לעצמכם לחשוב ככה? ולפני שאני מאבד פה קוראות וקוראים פמיניסטיים שנמצאים כבר בדרך אל האיקס האדום שבפינת המסך, תנו לי לנסות לבנות טענה שתגבה את האמירה. על הדרך אני אנסה להעשיר מעט את הקוראים שאינם מצויים ברזי הפמיניזם – אז קצת סבלנות.

מאחר וזו אחת מהרשומות הראשונות בבלוג זה, רובכם עוד לא מכירים את דעותי. אני מגדיר את עצמי כליברל, וככזה אני מקבל על עצמי דעות פמיניסטיות שהן בחלקן רדיקליות. כשאני אומר רדיקליות אני מתכוון שהן מיוצגות ע"י הפמיניזם הרדיקלי. שלא כשמו, הפמיניזם הרדיקלי אינו קיצוני, ולמעשה רבים מכם עשויים להסכים עם חלק מעמדותיו. בבסיס הפמיניזם הרדיקלי עומדת הטענה ש"מקור אי השוויון הוא בעובדה שאנו חיים בחברה פטריארכלית, שנשלטת על ידי גברים אשר שולטים בנשים באמצעות דיכוי החופש שלהן, המיניות שלהן, וכיוצא בזה" (ויקיפדיה). הפמיניזם הרדיקלי מאמין שמאחר והתפישות הנ"ל מוטמעות כל כך עמוק בחברה שלנו, רק הריסה ובנייה מחדש של החברה יכולות להביא לתיקון.

זרם נוסף בעולם הפמיניסטי הוא הפמיניזם הליברלי שנשען על האמונה בשיוויון בין המינים, וביכולת הנשים לבצע כל תפקיד לא פחות טוב מגברים. כפתרון, מציע הפמיניזם הליברלי לפעול במישור הפוליטי, ולעגן את השיוויון בחוקי מדינה. לשם שלמות הדיון ומבלי להרחיב בנושא, אוסיף ששוביניזם (גברי) מתבסס על הטענה שנשים נחותות מגברים, וזאת בניגוד לטענה הפמיניסטית לשיוויון בין המינים. כלומר, הפמיניזם אינו שלילת השוביניזם אלא ביטולו (שלילת השוביניזם הוא אמונה בעליונות הנשים).

ועכשיו הגיע הזמן לחזור לחברת הכנסת הנכנסת מיכאלי (שבאופן מבדר שונה כ"כ מזו היוצאת). אז נתחיל עם קצת מספרים. בבחירות המקדימות במפלגת העבודה שהתקיימו ב-29 בנובמבר 2012 קיבלה מירב מיכאלי 11,712 קולות, שזיכו אותה במקום ה-5. במקום השישי זכה בנימין בן-אליעזר עם 15,954 קולות. זאת ועוד, גם עומר בר-לב, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית ואיציק שמולי במקומות 8-12 (בניכוי סתיו שפיר במקום ה-9) קיבלו יותר קולות ממנה. הסיבה שמיכאלי דילגה לה למספר 5 המכובד הוא "הבטחת ייצוג לאישה". במפלגת העבודה, המקומות ה-5, 9, 14 וכו' מובטחים לנשים כהעדפה/אפליה מתקנת. העדפה מתקנת מונהגת "כאשר נסיונות להנהגת שוויון הזדמנויות אינם מצליחים לקדם את פלח האוכלוסייה החלש" (ויקיפדיה).  כדי להצדיק שימוש בהעדפה מתקנת יש להראות שפלח האוכלוסיה (נשים במקרה הזה) באמת סובל מחוסר שיוויון הזדמנויות, אחרת ההעדפה הופכת לאפליה.

לצערי, קשה לטעון שיש לנשים שיוויון הזדמנויות בחברה הישראלית. לדעתי קיימת אפליה קשה נגד נשים, ומספיק להסתכל בספר החוקים הישראלי כדי למצוא שלל חוקים לא שיוויוניים (אשאיר זאת לקורא החרוץ). אבל אני טוען שדווקא במפלגת העבודה לנשים יש שיוויון הזדמנויות כמעט מלא. אני אומר את זה בהתבסס על הבחירות לראשות המפלגה שהתקיימו ב-21 בספטמבר 2011 בהן זכתה שלי יחימוביץ' ברוב של 54% מהקולות. כלומר, 54% ממתפקדי מפלגת העבודה שהצביעו, בחרו להצביע ליחימוביץ' בידיעה מלאה שהיא אישה. אלא אם נקבל גם את הטענה שהחלק ניכר מהם הצביעו לה בשל המגדר שלה, אז חלק משמעותי מ-46% שהצביעו לעמיר פרץ לא נמנעו מלהצביע לה בשל מגדה. התמונה שמצטיירת היא של קהל מצביעים פמיניסטי – שאין צורך להתקין תקנות המסרסות את רצונו כדי לקרב את המציאות לאידיאל.

נמשיך במספרים ונשאל מה היה קורה אם לא היה שיריון לנשים? מסתבר שמירב מיכאלי הייתה זוכה במקום ה-10 (אם נתעלם משיריון מקום 7 למזכ"ל המפלגה), סתיו שפיר במקום ה-14 (במקום 8), ומיכל בירן במקום ה-16 (במקום 14). בדעיבד אנו יודעים שמפלגת העבודה זכתה בבחירות לכנסת ה-19 בחמישה עשר מושבים, כלומר מיכאלי ושפיר היו נכנסות בכל מקרה, ובירן הייתה מאד קרובה. אז לא רק שהשיריון פוגע בזכויות של אוכלוסיה שאינה שוביניסטית, אלא כמעט ולא משנה את המציאות (בירן, וגם זה על חודו של מנדט).

המצב במפלגת מרצ קשה הרבה יותר. שם, כל מקום שני משוריין לטובת אישה. להזכירכם, זוהי מפלגה שחרתה על דגלה את ערך השיוויון בכלל, ושיוויון בין המינים בפרט, ושבתפקיד יושבת הראש מוצבת אישה. בכל מקרה, קשה לי לדמיין את מתפקדי מרצ כחשודים בשוביניזם. אני רוצה להדגיש את הנקודה כדי למנוע פרשנות לא נכונה – אני טוען שיש פגישה לא מוצדקת בזכויות מתפקדי המפלגה (מרצ או העבודה) שהוכיחו אי-שוביניסטיות בבחירות לראשותה.

הטיעון האחרון של המצדדים בנחיצות השיריון הוא שמלכתחילה כמות המועמדות לרשימה נמוכה מאחוזן באוכלוסיה, ולכן יש צורך באיזון. תגובתי הראשונית היא שצריך לתקן את הבעיה במקור, ולעודד נשים להתפקד ולהתמודד – ולא לתקן עיוות אחד בעזרת עיוות אחר. אבל אם מסתכלים על רשימת המועמדים לעבודה, אז מסתבר שיש 22 נשים (בקירוב) מתוך סך 83 המועמדים – 26% (לצערי לא הצלחתי למצוא נתונים על מרצ). זה אומנם נמוך מהחלק היחסי באוכלוסיה (50.4%), אבל לא כצעקתם.

אז בסיכום, יש לנו תקנות שמסרסות את רצון המתפקדים ומעוותות את התהליך הדמוקרטי, וכל זאת בשם תיקון עוול שבקושי קיים ובכל מקרה מקורו לא במתפקדים. אולי ההסבר הפשוט הוא הקרוב ביותר למציאות, ובאמת במקרה 9 מועמדי מפלגת העבודה המוצלחים ביותר הם גברים (בניכוי יחימוביץ')?!  נראה שההצדקה האחרונה שנותרה לתקנות היא שנשים זקוקות לעזרה כדי להיכנס לכנסת, – טענה שוביניסטית כמובן. בקבלתן את דין התקנות, המועמדות לרשימת העבודה, ומיכאלי בראשן, תומכות פסיבית בשוביניזם. הייתי מצפה ממנה להתמיד בקו הפמיניסטי שמזוהה עימה, להתנגד לתקנות, ולדרוש את המקום העשירי – שמגיע לה בזכות, ולא בחסד.

נ.ב.

ישנה גישה נוספת הרואה בהעדפה מתקנת פיצוי על עוולות העבר. אני לא התייחסתי לגישה זו כי אני חושב שהיא שגויה ביסודה, אבל הימנעות מלהזכירה גובלת בדמגוגיה. ואם כבר רוכבים על הכרטיס של עוולות העבר, אז הייתי ממליץ למיכאלי להוסיף לטופס המועמדות את שם הנעורים של אימה.

הומוסקסואלים באפור

מספר מאורעות מהימים האחרונים הזכירו לי את הפרשייה סביב דבריה השערורייתיים של חברת הכנסת לשעבר (וטוב שכך) אנסטסיה מיכאלי בועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ב-13 ביוני 2012 (עמוד 17). להלן הציטוט:

אנסטסיה מיכאלי: "ועוד יותר גרוע. אני, עכשיו, מכירה הרבה מאד עיתונאים. לצערי, כשאני פותחת ערוץ 10 אני רואה תכניות בידור, כביכול, עד כמה זה נחמד להיות הומו, ומראיינים בשידור חוזר את אמא שלו, עד כמה היא מסכנה, סובלת, היא התגרשה מבעלה והבן של הומו, אני רוצה לשאול מה בגיל הצעיר של הילד, כשהוא היה בן שלוש, עבר, מהצד של האבא, ולמה הם התגרשו. אני בכלל חושבת שרוב ההומואים זה חבר'ה שעוברים חוויה מאד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאד, וזה הולך ומתדרדר הלאה."

 מיכל רוזין: "אין הוכחה במחקר ש – -"

 אנסטסיה מיכאלי: "אנחנו עכשיו בוועדה לקידום מעמד האישה. הגיע זמן שנעשה ועדה לקידום מעמד המשפחה ונבדוק את זה לעומק, מאיפה יש לנו כל כך הרבה הטרדות מיניות, מאיפה ערוץ 10 יש לו זכות לשדר תכניות מסוג זה עם תוכן שהילדים שלי צופים בו, במקרה כשעברו בבית ושמעו את זה: איזה כיף לי לרקוד ולהתאפר, וזה נחמד להתלבש בחצאיות. אז יש בקשה לשתף פעולה עם אותם הומואים, כי הם מסכנים. בסוף הם מתאבדים בגיל 40. זה אותם חבר'ה שרוצים להיות נשים, והם נשים."

ללא ספק, הסגנון הבוטה של מיכאלי מעורר דחייה מדבריה. אבל האם מדובר בלזות שפתיים? האם הצורה המתלהמת והפוגענית מונעת מאיתנו מלשקול ברצינות את התוכן? חיפוש קצר באינטרנט (למשל כאן וכאן) מגלה שהקשר בין הטרדה מינית בילדות לבין נטיה הומוסקסואלית הינו מושא רציני למחקרים. כנראה שמיכאלי לא בדתה מליבה את ה"נתונים". גם אני נחשפתי בזמנו לציטוט (לא בהכרח מהימן) ממחקר שתמך גם כן בקשר הנ"ל. אבל במדע ההתנהגות (אם אפשר בכלל לקרוא לו מדע) סביר להניח שנמצא גם מחקרים ששוללים את הטענה הזו. אולי יפתיע אתכם שאני לא מתכוון לפתוח דיון על אמיתות הטענה. במקום זאת אני מציע ניסוי מחשבתי שייתקדם בשני נתיבים מנוגדים: מצד אחד אני אטיל ספק בתוצאות המחקר ואנסה לדמיין את נקודות הכשל בהסקה, ומצד שני אני אניח את נכונות הטענה ואנסה להתמודד עם המסקנות.

אז איפה יכלו לשגות החוקרים? נראה שעלולה להיות בעיה בנתונים הגולמיים. עשויות להיות לכך מספר סיבות כמו האחוז הנמוך של אנשים המודים (או זוכרים) שעברו הטרדה מינית בילדותם או חוסר נכונות של הנשאלים להשתתף במחקר שמחזק את הטענה שהעדפה מינית הומוסקסואלית הינה נרכשת. אבל גם אם נניח שהנתונים הגולמיים מייצגים את המציאות בקירוב, הרי שניתן לטעון שהמתאם אינו מצביע על סיבתיות. הסבר אחד סביר לכך יכול להיות שמאחר והומוסקסואלים ש"יוצאים מהארון" לומדים להתמודד עם ביקורת חברתית, הם כשירים יותר להתמודד עם הטרדה מינית שחלקם חוו בילדות – וכך פתוחים יותר לספר על כך. אם נלך צעד נוסף ונקבל את הסיבתיות, הרי שעדיין יש פער בינה לבין המסקנות של מיכאלי. למשל, יכול להיות שאנשים שעברו הטרדה מינית בילדות נחשפו בשלב מוקדם יותר לסוגיית ההעדפה המינית, והרגישו יותר חופשיים לבחור בהומוסקסואליות. אפשרי שהמחקרים בנושא מתמודדים עם התהיות שהעליתי, אבל לנו, כהדיוטות שלא קראו מאמרים רבים בתחום, מותר (ורצוי) להטיל ספק.

ועכשיו בוא ננסה לראות את הצד השני של המטבע, ונניח שהטענה (והמסקנה) נכונה. כלומר, שחלק מההומוסקסואלים נהפכו לכאלה לאחר שחוו הטרדה מינית בילדותם. דבר זה מעלה שאלה קשה בנושא, שהרי אם הגורם להומוסקסואליות הוא סטייה מינית (פדופיליה), אזי התוצר לא יכול להחשב "טבעי". בוא נמתן לרגע את הטענה האחרונה, ונניח שקיימים שני סוגים של הומוסקסואליות: "הומוסקסואליות אינהרנטית" ו"הומוסקסואליות שמקורה בפדופיליה". האם לא ראוי להתייחס לאחרונה כאל פגיעת נפש שיש לטפל בה? ואם כבר עשינו את הצעד הראשון במציאת סיבה להומוסקסואליות, לא סביר שישנן עוד סיבות שעלולות להגביר את הנטיה ההומוסקסואלית? אולי גם ההומוסקסואליות האינהרנטית הינה בחלקה תוצאה של טראומה כזו או אחרת או חשיפה למידע או מאורע מסויים בזמן בתקופת ההתבגרות? אולי ההומוסקסואליות האינהרנטית לא קיימת באמת, וישנן רק סיבות חיצוניות שגורמות להומוסקסואליות?

עד כאן לדיון בדבריה של מיכאלי. נרחיב כעת את נקודת המבט על אופי הדיון, ונבחין שניתן לבצע תהליך דומה לכל טענה שהיא, למשל: "בנימין נתניהו היה ראש ממשלה טוב/רע בקדנציה השנייה שלו". בדיון לעיל התאמצתי לאזן בין שתי נקודות המבט ולהמנע מלחשוף את דעתי. אבל לרוב אנחנו מגיעים לדיון עם דעות מוקדמות, מה שעלול לגרום לנו לראות רק צד אחד ולהתבצר בו. כדי להתגבר על הנטייה הזו, דרושה מחשבה גמישה. אך אבוי, לפעמים הרגש שלנו מתגייס לדיון ומגביל את גמישותנו המחשבתית. כאשר נהיים מודעים לרגש כנ"ל, מומלץ לאזן אותו ע"י נתינת משקל יתר לנקודת המבט ההפוכה לו. דרך טובה להתכונן לאתגרים הללו היא לצרוך מאמרי דעה מכותבים שתפיסת עולמם ידועה כשונה משלנו.

אז איך בסוף מגבשים דעה? אני מאמין בגישה סטוכסטית (הסתברותית), שגורסת שהאמת אינה בנקודה מסוימת בין שחור ללבן, אלא מתפלגת על פני כל גווני האפור  בהתאם לטיעוני הצדדים השונים.

מדינת המתוחכמים

היום בבוקר התפרסמו תוצאות הבחירות לכנסת ה-19. לא אוסיף מילים על הררי המאמרים וטורי הדעות שעוסקים בהתפלגות המנדטים בין המפלגות ובחלוקה השטחית לגושים, אלא אתמקד דווקא בקולות שלא התגבשו לכדי מנדטים – הקולות ש"הלכו לפח". משום מה, גם בידיעות אחרונות וגם בגלובס (ובטח גם בגופי תקשורת אחרים)  מחשיבים את הקולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה כמבוזבזים. לכאורה, הדמוקרטיה בכלל, ושיטת הממשל הפרלמנטרית בפרט פשוטות בבסיסן: כל אזרח בעל זכות בחירה מצביע לגוף הפוליטי שמייצג אותו בצורה הטובה ביותר. כך אמור בית המחוקקים לייצג את רצון העם בקירוב טוב. אבל כמו שפורסם בטור דעה של חיים שיין שהתפרסם ב-17 בינואר בישראל היום "אזרחי ישראל חכמים להפליא. לצערי, בתקופת בחירות הם הופכים להיות מתוחכמים". טענה זו מתמצתת את הטרגדיה שקרתה בבחירות היום, וכנראה בהרבה מערכות בחירות קודמות (במקור הטענה דווקא באה לתמוך בהצבעה מסורתית למפלגות הגדולות: "ליכוד" ו"עבודה").

דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא במצבה בסקרים של מפלגת "קדימה" בחודש האחרון. לאורך הרבה שבועות "קדימה" לא עברה את אחוז החסימה באף סקר, ופתאום, לאחר שאחד הסקרים העניק לה את 2 המנדטים המיוחלים, היא קפצה ל-6 מנדטים (למיטב זכרוני לא היו אירועים או הכרזות חריגים בתקופה הנ"ל שעלולים להסביר את הקפיצה). מאחר וכל מנדט שווה בערך 30,000 קולות, יוצא ש-120,000 בעלי זכות בחירה שמאמינים שמפלגת "קדימה" מייצגת את דעותיהם בצורה הטובה ביותר בחרו להצביע למפלגה אחרת רק בגלל שחשבו ש"קדימה" לא תעבור את אחוז החסימה. יש כאן חוסר היגיון משווע – הרי כל אדם בודד יודע שקולו אינו משנה דבר גם כאשר המפלגה שהוא מצביע לה עוברת את אחוז החסימה בקלות, אולם זה לא מניא אותו מלהצביע. הטרגדיה לדמוקרטיה היא שמפלגה שמייצגת 5% מהאוכלוסייה עלולה לא לעבור את אחוז החסימה (שעומד על 2% מהקולות הכשרים) בגלל תחכום יתר של תומכיה, ולהוסיף חטא על פשע – גדל כוחם (בצורה ישירה) של חכי"ם המייצגים פחות טוב פלח זה של האוכלוסייה. לשם השוואה, האם אתם מדמיינים ש"יהדות התורה", שקיבלה 5.3% מהקולות, לא הייתה עוברת את אחוז החסימה? כנראה שהציבור החרדי נשאר חכם – ולא מתוחכם.

במקרה של "קדימה" קיימת שכבה נוספת של אירוניה שנעוצה בעובדה ש"קדימה" היא מפלגת מרכז. במצב זה, תחת הנחה ש"קדימה" לא עוברת את אחוז החסימה, קולות הבוחרים מתפלגים בין שאר המפלגות שעברו את אחוז החסימה ביחס לגודלן. ומה מייצג מצביע מרכז יותר מזה? אם דעותי במרכז המפה הפוליטית, ואין בנמצא מפלגה שמייצגת אותי (בגלל שלא עברה את אחוז החסימה), מה יותר טוב מאשר לפזר את קולי? במקום קול אחד ל"קדימה", אני מקבל רבע קול ל"ליכוד ביתנו", חמישית ל"יש עתיד", שישית ל"עבודה", עוד קצת ל"בית היהודי", טיפה ל"מרצ" וכו' – שיר הלל לפלורליזם. בכל מקרה כדאי למצביע הנ"ל להצביע לקדימה – יש לו תעודת ביטוח דמוקרטי.

ומה הייתם מייעצים לאדם שכל המפלגות האחרות נוגדות את תפישת עולמו? אם למשל הוא מאמין שאין מקום למדינה פלסטינית ממערב לירדן? הרי כל המפלגות שעוברות את אחוז החסימה בוודאות מכריזות על מוכנות להסדר מדיני כלשהו, אבל (כמעט) רק מפלגת "עוצמה לישראל" שוללות אותו על הסף. האם עדיף לאדם כזה להצביע מתוך תחכום ולמסור את הקול שלו למפלגה שמייצגת דעות ההפוכות משלו?! דבר כזה עומד בניגוד לעקרון שבבסיס הבחירות במשטר פרלמנטרי.

אז איזה קול הלך לפח? של המצביע האידאולוגי שמצביע למפלגה שמייצגת אותו בצורה הטובה ביותר מתוך תקווה שמספיק אנשים חולקים איתו את אותה עמדה? או של המצביע המתוחכם שבחר להצביע למפלגה אחרת – ובכך עלול לגרום למפלגה שמייצגת אותו בצורה הטובה ביותר לא תעבור את אחוז החסימה? לי התשובה ברורה והיא ההפך ממה שכתוב בידיעות אחרונות ובגלובס. 248,000 הישראלים שהצביעו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה הצביעו להן מתוך אידאולוגיה ותקווה לשינוי – ולא ביזבזו את קולם. אנשים אלה לא התפשרו על מפלגות "מרכז", שגם ככה עמדותיהן משתנות בהתאם לכיוון הרוח הפוליטית, אלא הלכו אחרי צו מצפונם – חגיגה לדמוקרטיה. דווקא 120,000 הקולות (ומי יודע כמה עוד) של אנשים שהתפשרו על מפלגות אחרות במקום "קדימה" (שבסוף עברה את אחוז החסימה!!!)  זרקו את קולם לפח.

לפני סיום, נפנה לרגע את תשומת ליבנו לאשמת התקשורת בתחזוק הטרגדיה. התקשורת תייגה את רוב המפלגות הקטנות כ"קיקיוניות" (ברות חלוף). בעידן התקשורתי ברור לכל שזו נבואה שמגשימה את עצמה. ובכלל, איך הם יודעים אילו מפלגות יישארו כאן? הרי "עלה ירוק" נמצאת איתנו כבר 14 שנים, ולא עושה סימנים של ייאוש, אך משום מה לא הכניסו את "יש עתיד" לקטגוריה זו למרות שהרוב המכריע של מפלגות המרכז לא שרדו יותר משתי קדנציות. למעשה, אם אתם חילונים ליברלים סביר להניח ש"ארץ חדשה", "עלה ירוק" או "אור" הכביכול קיקיוניות מייצגות אתכם בצורה הטובה ביותר. ממדגם קטנטן שעשיתי, רוב החילונים הליברלים לא שמעו על מפלגת "אור" למשל (שקיבלה רק 1,062 קולות). מי יודע, אולי אם היה מדגם שנותן לה 2 מנדטים (למשל כתוצאה מטעות בחישוב) התקשורת הייתה נותנת לה יותר חשיפה, אנשים היו מתעניינים במצע שלה, והיא הייתה מסיימת עם 10 מנדטים. מופרך? לא במדינת המתוחכמים.

אמות מידה

בבואנו לבחון פרסומת, אנו זקוקים לאמות מידה אוביקטיביות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמאחר ופרסומות בדרך כלל מכוונות אל הרגש שלנו, המסקנות אליהן אנו מגיעים מתעוותות לפי תפיסת עולם הרגש האישי שלנו. כמו בכל הוכחה מדעית, אני אבסס את הטענות שלי על אקסיומות (הנחות יסוד לא מוכחות), ואני אנסה לנמק מדוע הן נכונות (ומותר לא להסכים). כדי לבנות לעצמנו ארגז כלים בסיסי, אני אסקור פרסומת שהופיעה על שלטי חוצות בתל-אביב במהלך פברואר 2012.

להלן תמונת הפרסומת:

zuri

[הערה: הגברת בתמונה היא למעשה אשתו של בעל העסק המפרסם]

במקור התמונה הוצגה בשחור-לבן, ובקמפיין הייתה עוד תמונה בה הופיעה אותה גברת בתחתונים וגופיה לבנה "רפוייה", כאשר יד אחת אוחזת בכתפה והשניה שמוטה בין רגליה בעודה עוטה את אותה הבעה כבתמונה זו. כמובן שבשתי הפרסומות הופיע כיתוב (באמצע צד ימין) עם הלוגו של החברה המפרסמת ("Zuri") ומיקומה (מלון סי-אנד-סן תל אביב).

שאלתי את דעתם של מספר אנשים על הפרסומת, ואף אחד מהם לא זכר מה היא מפרסמת. קחו כמה שניות להתבונן בתמונה, ונסו לנחש מהו מושא הפרסום. אני הייתי מנחש מספרה (סליחה, מעצב שיער) או הלבשה תחתונה, אבל האמת היא שהיא מפרסמת תכשיטים. כן כן, הצמידים שהיא עונדת הם מה שבעל העסק מנסה למכור לנו (אהה, ויש עגיל קטן וטבעת). ואל תחשבו שבתמונה השניה (שלא הצלחתי למצוא) התכשיטים מרכזיים. אם כן, האם ניתן להכריז על הפרסומת ככישלון שיווקי? לא בהכרח. הבה נאמר את המובן מאליו: המפרסמים לא מנסים לגרום לנו לרצות את התכשיטים ישירות, אלא מנסים לגרום לנו לרצות את הסיטואציה.  כלומר, הפרסומת מספרת סיפור, ויוצרת קשר בינו לבין המוצר. אם ברצוננו להבין את מקור/השפעת הפרסומת, עלינו להבין מהו הסיפור.

כדי שנוכל להבין מהו הסיפור בצורה אוביקטיבית, דרושות לנו שתי הנחות יסוד:

  1. מאחר ובתעשיית הפרסום  מועסקים אנשים מנוסים, מוכשרים ויצירתיים המשתכרים משכורות נאות, אני מניח שכל פרט שמופיע (נעדר) בפרסומת הוא לא מקרי והייתה כוונה מלאה להימצאותו (היעדרו).
  2. "התער של אוקם": ההסבר הפשוט ביותר (עם הכי פחות הנחות) הוא הסביר ביותר.

בבואנו להבין מהו הסיפור, עלינו להיזהר מאד מדעותינו האישיות שעלולות (שלא במודע) להוסיף פרטים שאין להם עדות בפרסומת. להלן סקירת הפרטים הבולטים בפרסומת:

  • הדמות נחשבת למושכת לפי התפישה המערבית – זהובת שיער וצרת מידות
  • הדמות עוטה על פניה הבעה של עונג שיש כאלו שעלולים לחשוב שהוא מיני (כל האנשים שדיברתי איתם חשבו כך)
  • הדמות לבושה בלבוש "לא צנוע"
  • המפרסם הינו חנות תכשיטים

אז אילו סיפורים אנחנו יכולים לבנות מהפרטים הללו בלבד? סיפור אחד סביר הינו: "נשים יפות קונות תכשיטים וזה מענג אותן", או: "נשים יפות וליברליות שמתעגנות נוהגות לקנות תכשיטים". למעשה ישנם מספר סיפורים סבירים (דומים אחד לשני), וכל אחד מאיתנו עלול להגיע לכמה סיפורים שונים. למרות שהמסרים של הסיפורים האפשריים דומים מאד, העדר בסיפור אחד מרכזי מעיד על חוסר מיקוד של הפרסומת. עקב כך, אני מצהיר על הפרסומת ככישלון שיווקי.

תנסו להיזכר בפרסומות שאהבתם, ותבדקו מהם הסיפורים האפשריים העוילם מהפרסומת, והאם יש סיפור אחד דומיננטי. מנסיוני, לפרסומות טובות יש רק סיפור אחד שכולל את כל הפרטים, ואינו מניח פרטים שלא הופיעו.